מוקדש ליום הזכרון

שלישי של זכרון…
נפל בחלקי לכתוב את הבלוג השבועי היום…
זהו יום מאוד לא פשוט עבור המון אנשים וגם עבורי…
אני מרגישה שקטונתי לרשום ביום שכזה…
העיניים דומעות, תחושות של עצב ואמפתיה ממלאות את ליבי.
אני מנסה לרשום ולא מצליחה לכתוב משהו שיישמע הגיוני…
אבל , כנראה שמישהו חשב שאני מסוגלת וצריכה לעשות זאת…
ישנו משל שממחיש את האובדן וקבלת הרגל חדש לחיים, ע”י הדמייה של תיק מלא באבנים כבדות שאין בו מקום אפילו לעוד אבן קטנטנה= וכדי להכניס אליו אבן חדשה, אנו חייבים לרוקן אבנים שנמצאות בתיק.
אם אקשר זאת למעבר בין הזכרון לעצמאות,
כל צמיחה מבוססת על אובדן מסויים (בכל תחום)
ובחופף לכך:
תמיד לצד אובדן ישנה צמיחה.
זהו קונפליקט מאוד קשה , אבל אלו החיים והם מנסים ללמד אותנו משהו…
האם זה מעודד את כל אותם האנשים שאיבדו את יקיריהם?-
לא בטוחה בכלל.
אבל תמיד נזכור ולא נשכח!
שבזכות אותם לוחמים יקרים שאיבדנו וממשיכים לאבד, אנחנו כאן- יש לנו מדינה לצמוח ולגדול.
הלוואי וזה היה אחרת…
סיפורי הגיבורים הללו לא מובנים מאליהם- הם מעוררי הערצה והשראה.
הופכים אותנו לאנשים טובים יותר , מעריכים יותר ומחוברים יותר…
באותה נשימה אני רוצה לשלוח חיבוק חזק ולהגיד
תודה!
לכל אלו שאיבדו את יקיריהם בכדי לתת לי מקום טוב יותר לגדול בו.
כן , אולי זה עוד לא מושלם ודרוש פה הרבה שינוי , שבמקביל אליו מציף הרבה געגוע שאי אפשר להזדכות עליו.
תודה לכם שנתתם את יקיריכם עבורי ועבור כמה מליוני אזרחים..
בזכותכם נמשיך לצמוח ו
לזכור ולא לשכוח!!
שנשמתם תהיה תמיד צרורה בצרור החיים🙏🏻.
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2020.